פסק-דין בתיק ת"א 1435-06

בפני תביעה כספית לפיצויים ע"ס 2,162,998 ש"ח.

בכתב התביעה (המתוקן) טוענים התובעים בין היתר כדלקמן:

1.         כי עניינה של התובענה בהפרות בוטות ויסודיות מצד הנתבע 1 (אשר פעל באמצעות שלוחתו, הנתבעת 2) של הסכם לרכישת מקרקעין אותם ביקשו התובעים לרכוש מהנתבע 1 לצורך מפעלם. הסכם מיום 11.5.1992 (להלן - "ההסכם").

2.         כי הפרות ההסכם הן בין היתר: (1) חלק ניכר מהמקרקעין אותו התיימר הנתבע 1 למכור לתובעים, נמכר קודם לכן ע"י הנתבע 1 עצמו לצדדים שלישיים, (2) המקרקעין לא נרשמו עד כה ע"י הנתבע 1 ע"ש התובעים, בלשכת רישום המקרקעין, כיחידה נפרדת בבית משותף, למרות התחייבות הנתבע 1 לעשות כן תוך חודשים ספורים ממועד ההסכם. (3) גם הצעדים ו/או ההליכים הנדרשים כתנאי מקדמי לרישום הבית המשותף, לא בוצעו ע"י הנתבע 1 אשר לא דאג לקדם תכניות מתאימות שיאפשרו את השימוש במקרקעין ע"י התובעים כבית מלאכה בהתאם להסכם.

4.         כי סעד האכיפה נתבע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר נתן פס"ד ביום 30.3.09 אשר קבע כי התובעים זכאים למקרקעין חלופיים אשר יוצעו תוך 6 חודשים, ולא, יוכלו התובעים לתבוע פיצויים בביהמ"ש באשדוד.

5.         כי הצדדים הגישו ערעור על פסה"ד של בית המשפט המחוזי והוא בוטל בהמלצת בית המשפט העליון כך שתביעת הפיצויים בבית משפט זה תמשיך להתנהל.

6.         כי מדובר על רכישת מגרשים במרכזה של העיר אשקלון, כאשר האזור היה מנוהל באמצעות הנתבעת 2 ואשר שימשה גם כמעין "חברה משכנת". המגרשים הם חלק מגוש 1254 בשכונת מגדל באשקלון בשטח של 348.05 מ"ר.

7.         כי עוד בשנות ה- 60 רכש התובע את זכויות הדיירות המוגנת במבנה (חלק מהמקרקעין) ממר שלום קלמנוביץ ומאז הפעיל התובע במבנה כדייר מוגן בית מלאכה לעבודות אלומיניום, שרברבות וענפים נלווים אחרים.

8.         כי בתחילה היה בית המלאכה של התובע בבחינת עסק זעיר אך אט אט החל להתפתח והתובעים שכרו מהנתבע 1 בסוף שנות ה- 60 בית מלאכה ו/או מחסן נוסף בשטח של כ- 53 מ"ר המצוי מרחק לא רב מהמבנה בו החזיקו. חוזה השכירות הוארך מידי תקופה עד אשר הפכו התובעים לדיירים מוגנים.

9.         כי בשל גידולו של עסק התובעים, פנו התובעים לשכור או לרכוש את המגרשים הסמוכים.

               רק ביום 12.3.91 הודיע הנתבע 1 באמצעות הנתבעת 2 כי הוא מסכים למכור לתובעים את המקרקעין במחיר של 62,098 ש"ח. התובעים לא הסכימו וניסו להפחית את הסכום אך לאחר כשנה העלה הנתבע 1 את מחיר המקרקעין לסך של 80,776 ש"ח, וזאת תוך אי התחשבות בזכות התובעים כדיירים מוגנים במבנה המהווה חלק מהותי בחלקות וכי לאור העובדה כי רוב המקרקעין מיועדים לשטחי ציבור, כך שבפועל אמורים להיוותר רק כ- 21 מ"ר למטרות פרטיות. לא ברור מדוע הנתבע בחר להעלות את המחיר בשיעור כה ניכר בפרק זמן כה קצר יחסית.

10.        כי ביום 11.5.92 התקשרו עם הנתבע 1 בהסכם לרכישת זכויות הבעלות במבנה בו החזיקו כדיירים מוגנים וביתר המקרקעין, כאשר הנתבע 1 התחייב למכור את המקרקעין כשהם נקיים מכל חוב, שעבוד, עיקול או זכות צד ג' כלשהי, למכור ולהעביר את זכויות הבעלות במגרשים (שצוינו בסעיף 17.2 לכתב התביעה שצורף לכתב התביעה המתוקן), זאת לשימוש ולהרחבת בית המלאכה הקיים במבנה ולרשום את המקרקעין על שמם של התובעים בלשכת רישום המקרקעין כיחידת רישום נפרדת בפנקס הבתים המשותפים.

11.        כי במועד ההסכם, על פי נספח שצורף ע"י הנתבע להסכם, היו המקרקעין מיועדים לשימושים ציבוריים, מלבד רצועה צרה בשטח של 20.80 מ"ר ועל רצועה זו, על אף שיועדה לשימוש מסחרי, לא יכלו התובעים לבנות דבר, שכן יתרת השטח המסחרי המצוי במגרשים הגובלים במקרקעין, אינם בבעלות התובעים. בנסיבות אלה, הנתבע היה מחויב להפקיד בידי רשויות התכנון, תכנית בניין עיר חדשה ולרשמה בלשכת רישום המקרקעין, ורק לאחר מכן לרשום את זכויות התובעים במקרקעין.

12.        כי לאחר תקופה של קצת פחות משנה וחצי לאחר מועד ההסכם, התובעים פנו לנתבע וביקשו לרכוש גם את זכויות הבעלות במחסן ולשדרג את זכויותיהם ממעמד של דיירים מוגנים לבעלי זכויות בעלות. אך הנתבע השיב כי אין הוא מעוניין למכור את המחסן לתובעים והוסיף כי יהא מוכן לתת פיצוי לתובעים תמורת פינוי המחסן. התובעים דחו את בקשת הנתבע והם מחזיקים במחסן כדיירים מוגנים עד ימים אלה.

13.        כי לאחר חתימת ההסכם החלו התובעים בהכשרת המגרשים החדשים אותם רכשו בסמוך למבנה, תוך ביצוע עבודות רבות, לרבות פינוי הריסות ופסולת, גידור המקרקעין והנחה של סחורה רבה וחומרי גלם, הצבת מכונות יצור במבנה, ועוד. כמו כן, בשנת 1998 התקשרו התובעים עם חברת פרטנר תקשורת בע"מ והשכירו לה כ- 27 מ"ר בחלק המערבי של המקרקעין, לצורך התקנת מבנה יביל והעמדת תורן תקשורת תמורת דמי שכירות חודשיים.

14.        כי זמן קצר לאחר מכן פנו אל התובעים בנותיה של הגב' ציפורה דידנר וביקשו להימנע מלפלוש לשטח שבבעלות אימן. התברר לתובעים כי עוד קודם להסכם עם הנתבע 1, התקשר הנתבע 1 עם הגב' דידנר בהסכם למכירת זכויות בעלות במגרשים הכוללים מגרש 2/1 שנמכר לתובעים זמן קצר לאחר מכן (להלן: "המגרש הכפול").

15.        כי לאור האמור לעיל, פנו התובעים לנתבע 1, אך הנתבע 1 עיכב תשובתו במשך שנים, חרף כל הפניות אליו. עוד הסתבר כי מקור הסכסוך בין התובעים למשפחת דידנר הינו בשל טעות של הנתבע 1, אשר מכר להם את אותו מגרש שנמכר קודם לכן למשפחת דידנר.

16.        כי רק ביום 2.9.98 אישר הנתבע 1 כי המגרש הכפול נותר רשום בספריו על שמם של התובעים.

17.        כי לאחר מכן הודיע הנתבע 1 כי אינו יכול לרשום את זכויות התובעים במקרקעין, לאור העובדה כי טרם התקבלה תכנית חדשה לצורך רישום בלשכת רישום המקרקעין. עוד התחייב הנתבע בתשובתו כי רישום הזכויות יתבצע לאחר שתירשם חלוקה בגוש, במסגרת פרצלציה, או לאחר פרסום לוח זכויות, ועד אז יוותר הרישום בספרי הנתבע 1.